7 באוקטובר…
כבר שנה…
כבר שנה.
שנה שהיינו רוצים למחוק מהלוח.
שנה שלא * לשכוח.
שנה שאין לה סוף הנראה לאין.
עדיין לא הגיע הזמן לסכם: אנחנו עדיין בתוך המלחמה האֲיוּמה, מלחמה רב זירָתית; אש בחזית ובעורף, ממטולה עד אילת, מדרום, מצפון, ממזרח ומהים;
חֲלָלים, נִרצחים, פצועים, חטופים, מְפונים, הֶרֶס רַב;
המטָרות לא הוּשְׂגו. לא כולם חזרו הביתה. הודעות 'הוּתַר לפִרְסוּם' עדיין מְאַיְימוֹת.
כולנו בתוך הטראומה, עם הפנים והשמות, עם סיפורי הזְוָועָה והגְבוּרה והסולידריות; בתוך הדאגה לַעֲתידנו ולַעֲתיד יקירינו, בתוך הדאגה לַעֲתיד המדינה.
אנחנו דורשים ומצפים מהנהגת המדינה ומעצמנו לפעול נכון, בחוכמה, באחריות ובזהירות. בלי להבטיח הַבְטָחות שאין להן כיסוּי; בלי אופוריה מְסוּכֶּנֶת, בלי יְהִירוּת; בלי החלטות שבִּיסודן עומדים שיקוּלים לא כְּשֵרים.
עדיין לא הגיע הזמן לסכם, אבל חובה לחקור לעומק: מה קרה לנו, ולמה?
מה אפשר וצריך היה לעשות אחרת בשנים, בימים ובשעות שלפני 7 באוקטובר, ביום הארור ההוא, לאורך השנה שחלפה מאז, ועכשיו.
חובה לחקור וללמוד, למען ההווה, למען העתיד. למען מי ששילם בחייו. למען מי שרוצה לחיות כאן.
בתום השנה הקשה הזו אנחנו נוריד את הדֶגֶל לחצי התורֶן ונעמוד בְּדוּמִייה.
ונמשיך לְקַווֹת שיגיע במְהרה 'היום שאחרי' שבו * להתחיל לְהִשְתַקֵם.
בתמונה: דגל ישראל מונף בחצי התורן בטקס אזכרה ממלכתי בבית על* צבאי ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ע"י User:Damzow, תחת רישיון
קרא עוד
