הנה עדכון שמשרד הבריאות של חמאס שכח לפרסם: בחודש האחרון התלקחו פעמיים קרבות בדיר אל בלאח, בין חמאס וחמולת דורמוש. זה נגמר בכעשרה הרוגים לכל צד, והודנאשברירית שבה חולקו גבולות הגזרה. וזה עוד באזור הכמעט יחיד ברצועה שצה"ל לא פעל בו באופן עצים.
אחיזת חמאס ברצועה נחלשת, זה ברור. מאז 2007 הוא שלט בעזה בכוח ההצבעה החופשית של הפלסטינים שבחרו בו מיוזמתם, ובכוח הנשק שישראל באיוולתה אפשרה לו לצבור. כעת מה שמחזיק אותו הוא איוולת ישראלית מסוג חדש, היעדר השליטה על הסיוע ההומניטרי. מרגע שהמשאית נכנסת, זה עניין של דקות עד שחמאס משתלט עליה. כך, הארגון נהנה שלוש פעמים: ראשית, הוא הזרוע המיטיבה שבלעדיה אף אחד לא יכול להביא אוכל למשפחתו שבאוהל. הוא קובע מה יחולק ולמי, כאשר תומכי הארגון נהנים מסיוע גדול יותר. שנית, הוא נהנה מההכנסות ממכירת הסיוע וכך יכול לשלם עדיין משכורות. שלישית, הוא ממלא את מחסניו. אם בנובמבר דיווחו חטופים ששוחררו על מחסור במזון, כעת חיילי צה"ל מאתרים במפקדות חמאס ערימות ענק של אוכל וציוד.
מצד אחד ניצבת מערכת הביטחון שדורשת חלופה שלטונית בדמות נוכחות של הרש"פ בשינוי אדרת. לזה נתניהו ושרי הי* מתנגדים בכל תוקף. מצד שני בממשלה רוצים שצה"ל הוא שיחלק את הסיוע ההומניטרי, תחילה בצפון הרצועה שכבר טוהרה למדי: לוקחים שכונה, מגיעים אליה עם שיירה ממוגנת, יוצרים מרחב שאליו ייכנסו רק מי שנבדק. על זה הרמטכ"ל לא מוכן לשמוע. מבחינתו אסור לגעת במקל עם כל מה שמתחרז, מזכיר או נראה כמו ממשל צבאי.
התוצאה היא ששניים רבים – וחמאס לוקח.
התסכול אדיר, כיוון שמדינת הטרור בעזה סופגת מהלומה אחר מהלומה. כל קילומטר מנהרות שמשותק בדרום הרצועה מקרב אותנו עוד צעד לחיסולו של סינוואר. מערך הפיקוד אינו קיים למעשה, גם לא יכולת ההתחמשות מחדש. בעזה לעולם לא יחסרו גברים בני 16-29 ולא חומרי נפץ (בין היתר באדיבות מאות טונות של נפלים מפצצות חיל האוויר), אבל זו צרה בהיקף מוגבל יחסית, שמזכיר יותר את שנות התשעים ברצועה. אדם רגיל רחוק תמיד תשע ארוחות מרעב. כשאת הארוחות האלה לא יספק חמאס, זה יכול להיות המרחק מפגיעה קשה בארגון, אם רק תפסיק ישראל לעמוד בצומת, מתלבטת.
קרא עוד אחיזת חמאס ברצועה נחלשת, זה ברור. מאז 2007 הוא שלט בעזה בכוח ההצבעה החופשית של הפלסטינים שבחרו בו מיוזמתם, ובכוח הנשק שישראל באיוולתה אפשרה לו לצבור. כעת מה שמחזיק אותו הוא איוולת ישראלית מסוג חדש, היעדר השליטה על הסיוע ההומניטרי. מרגע שהמשאית נכנסת, זה עניין של דקות עד שחמאס משתלט עליה. כך, הארגון נהנה שלוש פעמים: ראשית, הוא הזרוע המיטיבה שבלעדיה אף אחד לא יכול להביא אוכל למשפחתו שבאוהל. הוא קובע מה יחולק ולמי, כאשר תומכי הארגון נהנים מסיוע גדול יותר. שנית, הוא נהנה מההכנסות ממכירת הסיוע וכך יכול לשלם עדיין משכורות. שלישית, הוא ממלא את מחסניו. אם בנובמבר דיווחו חטופים ששוחררו על מחסור במזון, כעת חיילי צה"ל מאתרים במפקדות חמאס ערימות ענק של אוכל וציוד.
מצד אחד ניצבת מערכת הביטחון שדורשת חלופה שלטונית בדמות נוכחות של הרש"פ בשינוי אדרת. לזה נתניהו ושרי הי* מתנגדים בכל תוקף. מצד שני בממשלה רוצים שצה"ל הוא שיחלק את הסיוע ההומניטרי, תחילה בצפון הרצועה שכבר טוהרה למדי: לוקחים שכונה, מגיעים אליה עם שיירה ממוגנת, יוצרים מרחב שאליו ייכנסו רק מי שנבדק. על זה הרמטכ"ל לא מוכן לשמוע. מבחינתו אסור לגעת במקל עם כל מה שמתחרז, מזכיר או נראה כמו ממשל צבאי.
התוצאה היא ששניים רבים – וחמאס לוקח.
התסכול אדיר, כיוון שמדינת הטרור בעזה סופגת מהלומה אחר מהלומה. כל קילומטר מנהרות שמשותק בדרום הרצועה מקרב אותנו עוד צעד לחיסולו של סינוואר. מערך הפיקוד אינו קיים למעשה, גם לא יכולת ההתחמשות מחדש. בעזה לעולם לא יחסרו גברים בני 16-29 ולא חומרי נפץ (בין היתר באדיבות מאות טונות של נפלים מפצצות חיל האוויר), אבל זו צרה בהיקף מוגבל יחסית, שמזכיר יותר את שנות התשעים ברצועה. אדם רגיל רחוק תמיד תשע ארוחות מרעב. כשאת הארוחות האלה לא יספק חמאס, זה יכול להיות המרחק מפגיעה קשה בארגון, אם רק תפסיק ישראל לעמוד בצומת, מתלבטת.
(הטור המלא היום במוסף לשבת של ידיעות אחרונות)
תגיות
טלגרם עמית סגל קישור הועתק בהצלחה
16/08/2024
0 1 דקה קריאה
