לא הכל קמפיין פוליטי.
זו כבר פרקטיקה מוכרת, של ריבים על קרדיט, והתנגחויות פוליטיות, גם במהלך המלחמה הקשה והארוכה ביותר שידענו.
אחרי כל הצלחה מבצעית, דווקא ברגעים שאמורים לאחד בינינו, יש מי שמתעקשים להפריד. גם אחרי חיסולים של אויבינו המרים ביותר, יש מי שמחפשים בכוח יריבים מבית.
גם אתמול, אחרי חיסולו המבורך של סינוואר, היו מי שמיהרו לנבור בארכיונים ולשמוח לאידם של ״פרשנים״ ופוליטיקאים שטעו. יש שחיפשו כל אמירה קטנה כדי להכפיש את ״הצד השני״, כדי להאשים, ויש כאלו שניסו להגיד שצד אחד עיכב וצד אחר דחף. במקום להתאחד ולרוות מעט נחת, שוב קולות ה-״הם״ ו״אנחנו״.
ולחובבי ההיסטוריה, צריך גם להגיד את האמת – גדי, חילי וגם אני, כחברי קבינט, תמכנו בכניסה לרפיח, הצבענו בעדה וישבנו בממשלה בזמן שהתמרון לרפיח החל. את עמדתי אמרתי גם לידידינו בעולם, שבלשון המעטה – לא אהבו זאת.
אבל האם זה מה שחשוב עכשיו? קמפיין הפילוג? מי דחף ומי מרח?
הקמפיין היחיד שחשוב עכשיו הוא זה שלוחמינו הגיבורים מנהלים בשדה הקרב, בכמה זירות במקביל, כבר מעל שנה. והדבר החשוב עכשיו הוא לנצל את ההישגים כדי להסיר את האיומים, להשיב את חטופינו ואת תושבינו, ולשנות את המציאות.
זה הקמפיין שמביא את ההצלחות, וזה גם הקמפיין שעליו אנחנו משלמים את המחיר הכבד ביותר. את זה וגם את זה, חווינו אתמול.
אז מי ייתן ונהיה ראויים להם, ונזכור – שלא הכל קמפיין פוליטי.
